למי באמת אכפת
השנים האחרונות מפגישות שתי מוטיבציות עסקיות רבות עוצמה שהן לכאורה מנוגדות, אך למעשה משלימות זו את זו. האחת היא הניסיון להשתכלל בחדירה לתוך מוחותיהם של אנשים; השנייה, המאמץ להתגונן מחדירה זו.
השנים האחרונות מפגישות שתי מוטיבציות עסקיות רבות עוצמה שהן לכאורה מנוגדות, אך למעשה משלימות זו את זו. האחת היא הניסיון להשתכלל בחדירה לתוך מוחותיהם של אנשים; השנייה, המאמץ להתגונן מחדירה זו.
יחסם של בני האדם למחשוב ככלל ולבינה מלאכותית בפרט דומה למערכת היחסים שבין שליטים לנתינים, ואולי אף לזו שבין מנהלים ועובדים.
לאחרונה הגיעו לחדרי החקירות לא מעט מנכ"לים, סמנכ"לים, דירקטורים ופקידים בכירים המוגדרים "נורמטיביים".
אסטרטגיה "זמישה" פועלת כמו ווייז, שזוכר לאן רציתם להגיע אבל מתמודד כל העת עם שינויים ומידע חדש המגיע מהסביבה. ווייז מחפש דרכים חלופיות כדי להגיע ליעד, מנצל הזדמנויות ומעדכן את הנהג במצבו
בעידן שבו פער האיכות בין חברות במוצרים ושירותים מצטמצם, על החברות לפגוש את הלקוחות היכן שהם נמצאים. הקשבה מתוך עמדה של צניעות נהפכת לנכס ארגוני הכרחי
המנהיג הנרקיסיסטי מרחיק כל ביקורת, ומקרב אליו אומרי הן. הוא מבסס את מנהיגותו על פשטנות אידיאולוגית
האם העולם משתנה? האם רעיון "הגבולות הפסיכולוגיים" נמצא בסכנת הכחדה? או שהוא עמוק ובסיסי בטבע בכלל ובטבע האנושי בפרט וסופו שיכחיד את הטרנד הנוכחי?
בזירה העסקית הישראלית ראינו כיצד מנהיגי ארגונים התרחקו מהמציאות וחוו כישלונות מהדהדים תוך שהם גוררים את החברות שניהלו להפסדים, משמידים כספי ציבור וחלקם מתגלגלים גם לבתי המשפט. במציאות המתהווה של איןמציאות, לחטא היוהרה יש קרקע נוחה לצמיחה
המשבר הפיננסי חשף כי במקביל לקיומם של מנגנוני ממשל תאגידי ואחריות תאגידית - השחיתות חגגה. כל המנגנונים הללו הוכחו כלא אפקטיביים ביכולתם לנטרל דחפים אנושיים כתאוות בצע, כוחנות ויוהרה
הפוליטיקאי הארגוני נתפש כאחד שפועל מאחורי הקווים, משתמש בערוצי תקשורת לא רשמיים, רושם לזכותו הישגים של אחרים ומצליח להדוף קרדיט שלילי על עשייתו הבעייתית. לרובנו יש על כך ביקורת, שבחלקה נובעת מקנאה ומחוסר יכולת לפעול פוליטית